החלטה בתיק מ"ת 32103-03-12

נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו שורה של עבירות תעבורתיות ועבירות שבוצעו אגב נהיגה ברכב, שהחמורות שבהן הן עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, עבירה לפי סעיף 332(2) לחוק העונשין ועבירה של נהיגה בזמן פסילה, עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א - 1961. בכתב האישום גם עבירות שעניינן הפרת הוראה חוקית, עבירה לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין, ועבירות של אי ציות לשוטר, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות והפרעה לשוטר במילוי תפקידו. כתב האישום כולל גם עבירות נוספות שעניינן בנהיגה פרועה. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו.

בתמצית יצוין כי עניינו של כתב האישום באירוע במהלכו, על פי הנטען, הפר המשיב את תנאי שחרורו על תנאי ממאסר כאשר יצא את הכתובת בה הוא אמור לשהות בשעות הלילה, זאת בניגוד לתנאים שנקבעו ע"י ועדת שחרורים. המשיב נהג ברכב כאשר אין לו רשיון נהיגה והוא פסול מלנהוג. ביחד עם המשיב היו ברכב שתי ידידות. כאשר הבחין ברכב משטרה שסימן לו לעצור החל להימלט. התפתח מרדף משטרתי במהלכו נהג המשיב בצורה פרועה תוך שהוא מבצע עבירות תעבורה. המהלך האירוע פגע עם רכבו ברכב/ניידת משטרה וכתוצאה מכך נפגע אחד השוטרים. כאשר הצליחו השוטרים לבלום את רכבו יצא המשיב מהרכב, ניסה להימלט ובהמשך תקף את השוטרים שנאלצו להתיז עליו גז פלפל כדי להשתלט עליו ולכבול אותו.

בדיון בפני לא חלק הסנגור כנגד תשתית הראיות העיקרית. לטענתו כתב האישום מנוסח בצורה מחמירה מעבר לאירוע עצמו. עוד טען כי למעשה החל המרדף המשטרתי ללא עילה של ממש ויתכן שאף שלא בהתאם לנהלי המשטרה. כמו כן טען הסניגור כי האלימות שהפגינו השוטרים חרגה מהנדרש.

עיינתי בחומר הראיות. מוכן אני להניח לצורך החלטה זו כי ניתן היה לבצע את המעצר תוך נקיטת אמצעים פחות אלימים. עם זאת כתב האישום משקף את הראיות. המשיב מודה בעיקר המיוחס לו, לרבות בעצם הנהיגה ובעובדה שזיהה את השוטרים וניסה להימלט מהם. שתי ידידותיו שהיו ברכב מאשרות את עיקרי העובדות ככל שהדבר נוגע לנהיגתו וההימלטות מהשוטרים. השוטרים עצמם מסרו גרסאות מפורטות. די בכל אלו כדי לבסס תשתית ראיות מספיקה שיש בה סיכוי ממשי להוכחות עובדות כתב האישום.

המעשים מקימים, מעצם טיבם וטבעם, עילות מעצר. עילה אחת היא עילת המסוכנות שהיא פועל יוצא של צורת הנהיגה המסכנת את שלום הציבור, לרבות העובדה שהמשיב נוהג בזמן פסילה. גם האלימות שנקט נגד השוטרים ונסיון הימלטות תוך נהיגה המסכנת חיי אדם בכלל וחיי שוטרים בפרט, כל אלו מצביעה על מסוכנות. לעניין מסוכנותם של הנוהגים בנהיגה פרועה על כל העבירות הנלוות, שאינם נתונים למורא החוק ומסרבים לציית להוראות שוטרים ואף נמלטים מהם תוך כדי נסיעה מהירה ברכב, המגלמים ככלל סיכון ממשי לבטחון הציבור ומבצעים מעשים אלו אף שנהיר להם כי מעשיהם עלולים להסתיים בקיפוח חיי אדם או בפציעתם של נוסעים ונהגים תמימים הנקלעים לכבישים בהם מתנהלים מרדפים מסוג זה, ראו: בש"פ 6433/06 מדינת ישראל נ' פואד אבולקיעאן , לא פורסם (9.8.06); בש"פ 2613/06 סראיעה נ' מדינת ישראל , לא פורסם (2.4.06).

מעבר לעילת המסוכנות - המשיב הפר תנאי שחרור שנקבעו ע"י וועדת שחרורים. כמו כן נהג רכב כאשר הוא פסול מלנהוג. מדובר במעשים שמעצם טיבם מצביעים על חשש שאם ישוחרר ממעצר יפר תנאים שיקבעו. העובדה שגם הידיעה שהפרת תנאי שחרור ממאסר עלולה לגרום להפקעת רשיון והחזרתו לכלא לא מרתיעה אותו מלבצע עבירות והעובדה שהוא מוכן לנסות ולהימלט משוטרים, כל אלו מקימות עילת מעצר עצמאית שעניינה חשש משיבוב מהלכי המשפט והפרת תנאי השחרור, ככל שיקבעו.

מכאן שקיימות עילות מוצקות למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים כנגדו.

גם כאשר קיימת עילת מעצר על בית המשפט לשקול אפשרות של שחרור לחלופת מעצר. כך בהתאם למצוות החוק והפסיקה. ראו לעניין זה בש"פ 1911/11 רועי רווה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם 22.3.11) והפסיקה שפורטה שם.

במקרה שבפני סבור אני אין מקום לשחרר את המשיב לחלופת מעצר. אבהיר להלן.

לענין המסוכנות - סבור אני שמדובר במסוכנות ברף הגבוה , מסוכנות שאינה ממוקדת בפרט זה או אחר אל מסוכנות לציבור בכללותו. יש לעיתים שלעבירות התעבורה ניתן יחס שונה מעבירות פליליות "רגילות", כאילו מידת הנורמטיביות של עבריין התעבורה עולה על העבריין הפלילי האחר. גישה זו, לגישתי, מוטעית. עבירות התעבורה החמורות מסוג אלו שעבר הנאשם, כך לכאורה על פי הראיות, הן עבירות הגובות מחיר של חיי אדם. כל סטטיסטיקה מוכרת קובעת כי כתוצאה מנהיגה פרועה ועבירות תעבורה מצאו מותם ונפגעו יותר אנשים מכל עבריינות אחרת, ואף יותר מנפגעי מלחמות ישראל. בהתאם, לא ניתן להקל ראש בעברייני תעבורה ויש לראות את המסוכנות שבנהיגה פרועה כמסוכנות ממשית לשלום הציבור. מעיון בראיות במקרה שבפני ניתן לומר כי רק בדרך נס לא נגמר האירוע בנפגעים. המשיב, שנפסל מלנהוג, סיכן ביודעין את ציבור המשתמשים בכביש סיכון של ממש. מכאן מסוכנות הרבה, מסוכנות המהוה נתון מרכזי בהליך מעצר שמטרתו איין מסוכנות .

ואולם מעבר למסוכנות, מדובר בנאשם המפר ביודעין תנאי שחרור ממאסר שנקבעו ע"י ועדת שחרורים וצווים של בית משפט, זאת כאשר הוא יוצא מהבית בשעות שנאסר עליו לצאת ונוהג ברכב על אף שידוע לו כי רשיונו נפסל. כאשר בסיס העבירה המיוחס לנאשם הוא הפרה של צו שיפוטי קיים קושי ליתן בו אמון שיקפיד בתנאי שחרור. " שאלת השחרור לחלופת מעצר תלויה, במידה מרובה, ביכולת ליתן בנאשם אמון. זו מוסקת, בין היתר, מעברו של הנאשם, מהתנהגותו של הנאשם במהלך האירועים נושא כתב האישום ולאחריהם; ומנסיבותיו הפרטניות של המקרה המובא לפתחו של בית המשפט (ראו: בש"פ 2737/10 שטרית נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 15.4.10); בש"פ 1352/07 פאחל נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 22.2.07))." [בש"פ 352/11 ארז איאסי ברי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.1.11), פסקה 13.]

במקרה הנוכחי, כאשר המשיב מסכן את הציבור תוך התנהגות המעידה כי לא ניתן לתת בו אמון שיקיים אחר החלטות בית משפט, לא ניתן גם לאשר את שחרורו לחלופת מעצר שהתנאי הבסיסי לאישורה הוא אמון שיש לתת בנאשם. "בשאלה זו נפסק כבר בעבר, כי החובה לשקול את האפשרות לחלופת מעצר קבועה בחוק, ולפיכך על בית המשפט לפעול ככלל על פי חובה זו. יחד עם זאת, בחינה עקרונית זו איננה בהכרח מובילה בכל מקרה לבדיקה קונקרטית על ידי שירות המבחן. במקרים בהם נשללת על פניה האפשרות לחלופת מעצר, כגון מקרים בהם מיוחסת לנאשם עבירת אלימות חמורה ביותר, או מקרים של נאשמים בעלי עבר פלילי מכביד, או כאלה שהוכיחו בעבר כי אין ליתן בהם אמון, או שברחו ממשמורת חוקית - אין צורך להעביר עניינם לבדיקה של שירות המבחן על מנת שיבחן האם קיימת בעבורם חלופת מעצר מתאימה." [בש"פ 7038/09 אבו אסעד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.9.2009)]. (ההדגשה הוספה. ר.ש.).

בהתאם, אני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים בת"פ 32026-03-12 המתנהל בבית המשפט המחוזי בחיפה.

ניתנה היום, י"ג ניסן תשע"ב, 05 אפריל 2012, במעמד הצדדים ובאי כוחם.